רציתי לשמוע את הסיפור של השיבולים שנמצאות בכניסה למוזיאון העלייה הראשונה. מדוע מישהו החליט במודע או לא במודע להציב אותן כך בכניסה? הרי הן כבר יבשות, ודוקרות, ובכל זאת ניצבות שם איתנות, תובעות את מקומן בדיוק בכניסה. חשבתי מי יכול להיות הכי מתאים לספר לי את הסיפור הזה? ואז נזכרתי בעץ העתיק, עץ המייש הדרומי, עץ שראה את הכול. הוא הכי מתאים לספר לי את הסיפור, סיפורה של העלייה הראשונה לגבעת זמרין בחודש דצמבר 1882. בפעם הראשונה הלכתי לבד. התחלתי בנחל זכרונה, ירדתי לעין תרמילאים, מהמעיין חזרתי לגן התשבי. מהגן הזה נסעתי לרחוב התפוח בזכרון יעקב, שם מתחיל שביל סובב זכרון. מזג האוויר היה נהדר. הלכתי לאורך הסימונים לכיוון מערת המייש ממנה מגיעים אל העץ העתיק. התחלתי להיכנס למערה כדי להתקרב אליו. אבל משהו עצר אותי. הייתי לבד, המערה די ארוכה, אני לא מכיר את הדרך. החלטתי לעצור ולחזור לחלק העליון של המערה. לפני ששמתי פעמי על עקבי שמעתי אותו. העץ היה נדיב אלי, הוא הבין את ההחלטה שלי, הוא לחש שהוא מחכה לי כדי לספר את סיפור השיבולים. חלק מהסיפור כבר ידעתי, אבל את הסיפור של השיבולים – לא. הסיפור התחיל בסוף שנת 1882. קבוצה לא גדולה של אנשים מרומניה, מתארגנת לעלייה לארץ ישראל. לאורך תקופה ארוכה הם אוספים את כל הציוד הנדרש לנסיעה הזאת. ביום של ההפלגה לארץ ישראל, כולם מגיעים להיפרד, המשפחות והחברים. לא יאומן, חוזרים לארץ הקודש. איזו התרגשות. הספינה יוצאת לדרך. ההפלגה בים קשה. מזג האוויר סוער והתנאים לא טובים. אחרי מספר שבועות בים. אורות החוף נראים מרחוק. היבשה מתקרבת. לאחר מספר שבועות מהניסיון הראשון שלי להקשיב לעץ, אני מקבל מאביטל מהמוזיאון רשימת סיורים בזכרון יעקב. אני עובר על הרשימה ומוצא סיור למערת המייש. הנה הגיעה ההזדמנות שלי. הפעם אוכל לשמוע את סיפור השיבולים שנמצאות בכניסה למוזיאון. אני מגיע לבית הספר יעבץ. מאיר המדריך מחכה לנו להדרכה של הסיור, אנחנו יוצאים לדרך. עוברים ב"בירכה", וממשיכים לכיוון שביל סובב זיכרון יעקב. מאיר מתעכב, יש לו כמה דברים חשובים להסביר על השכונה הצפונית ואני כבר מתחיל להיות חסר סבלנות. אנחנו ממשיכים לכיוון המערה. בדרך מצטרפת משפחה נוספת, ועכשיו אנחנו קבוצה קצת יותר גדולה. אנחנו מתקרבים והעץ נראה מרחוק. הספסלים והרחבה במקום מקבלים את פנינו, אבל ככל שאנחנו מתקרבים נשכחת ממני כל הקבוצה ואני מתכנס לתוך עצמי, כמו רק העץ ואני – לבד. אני יורד בשביל קצר בין הסלעים. הסימון מוביל אותי ימינה למעבר צר בין השיחים לקיר הסלע, פתח המערה מתגלה. הפעם אני יודע שאני לא לבד, שואף שאיפה עמוקה, משתופף ונכנס פנימה. יש ארבעים מטר של הליכה בתוך המערה עד העץ. אני מדליק את פנס הראש שלי. אנחנו בבטן האדמה. זה קצת מפחיד אבל אני ממשיך לתוך האולם התת קרקעי הראשון, שהוא עצום בגודלו. במרחק לא גדול בצד ימין אני רואה אור חלש בקצה, בצד שמאל נמצא אולם תת קרקעי נוסף. אני מבין שאני צריך ללכת בכיוון האור. האור יקח אותי לעץ. והעץ יגלה לי את כל מה שחזה בו במאות השנים בו הוא חי. אני מטפס לכיוון האור הקלוש שבוקע, פתח קטן מתגלה, ובבת אחת מתוכו צומח העץ בעוצמה כלפי מעלה מודע להיותו, לעוצמתו שאין שנייה לה בכל הארץ הזו. אני מתרגש מהמפגש. השיבולים בכניסה למוזיאון הן סוד עבורי, אבל כבר לא להרבה זמן. אני שומע את לחישותיו הן מכוונות אותי אל בין העלים של העץ. אני מאמץ עיני, עדיין מסתגל לאור. אני מזהה פתק קטן מקופל, והענף בו הוא נמצא כמו מרכין את ראשו אלי, מגיש לי אותו. פתאום עולה בי ספק, אני קצת חושש, אולי זה לא פתק עבורי? אבל הענף לא זז ממני עד שאני לוקח את הפתק וטומן אותו עמוק בתוך הכיס. כשמאיר מגיע עם הקבוצה לעץ המייש ומתחיל להסביר לנו על המערה ועל משחקים שהיו לו במקום בתקופת הילדות, אני כבר לא שומע דבר. אנחנו מתחילים ללכת בכיוון היציאה מהמערה. אנחנו חוזרים לרחבת הכניסה עד לנקודת ההתחלה. אני חוזר הביתה, יושב עם כוס הקפה ופותח בזהירות את הפתק מהעץ. הידיים קצת רועדות לי. הסיפור של השיבולים בכניסה למוזיאון. הפתק די מקומט וכתוב בכתב יד לפעמים לא לגמרי ברור. כתב חרטומי עצים, אני מחייך לעצמי. אני קורא את המשך הסיפור שאני כבר מכיר - המשפחות שהגיעו בנר שלישי של חנוכה 1882 לגבעת זמרין. על הקשיים הגדולים שהיו להם, על המחלות, על הרעב הגדול, ועל השיבולים... שלא היה מי שיקצור. עכשיו הבנתי. נדב ברקאי