נדב ברקאי האתר שלי
את המאמר הזה אני מנסה לכתוב זמן רב, אבל זה לקח לי כמה חודשים להבין את הנושא הזה לעומק. בהתחלה כתבתי את הדברים מנקודת הראות שלי. וראיתי שאת ההרגשה הזאת שהזמן רץ, אני מרגיש בסוף התהליך שאני נמצא בו. אני למשל מתכנן לצאת להכשרה במסגרת כל שהיא, אני יודע באיזו שעה אני רוצה לצאת מהבית. ואני מתחיל להתארגן כדי לצאת בזמן. ככל שאני מתקרב יותר לשעת היציאה, כך אני מרגיש את התחושה שהזמן רץ יותר ברור. בנוסף לתחושה שהזמן רץ, אני מרגיש תחושה נוספת שמגיעה בשלב יותר מאוחר. בשלב הראשון שאני עדיין מתארגן, אני מרגיש שהתחושה שהזמן רץ נעשית יותר ויותר מוחשית. ככל שאני מתקרב לשעת היציאה מהבית. אבל אחרי שאני יוצא. אני נוסעה למקום המפגש, אם אני מקדים להגיע, אני מרגיש אנחת רווחה, הרגשה של סיפוק. השאלה מה עומד מאחורי ההרגשות האלה, והאם כולם מרגישים את אותן ההרגשות. מאחר שאנחנו יודעים גם שיש אנשים שמאחרים להגיע למקומות שונים. זה מעלה תהיות באשר לתחושה שהזמן לא רץ בצורה דומה אצל כולם, ובעצם מעלה את האפשרות, שהתחושה הזאת היא שונה אצל אנשים שנוהגים לאחר, מאחר שכנראה שאין להם תחושה של סיפוק כשהם מאחרים. בהתחלה חשבתי שמדובר בשני מאפיינים שגורמים לשוני הזה. מצד אחד אנשים מאורגנים שהם לרוב אנשים שיגיעו לפני הזמן, ומהצד השני אנשים שיש להם גמישות מחשבתית שלרוב נראה אותם מאחרים לפגישות שונות. הקושי בשתי ההגדרות האלה, שהן לא מסבירות באיזה יכולת מדובר, ולרוב יכולת יוצרת צורך, והרבה פעמים אנחנו פועלים לפי הצרכים שלנו. צריך לזכור, שלרוב אנחנו פחות רואים את היכולת, אנחנו חשופים יותר להתנהגות של אותה היכולת. במקרה של המאורגן, אנחנו רואים בצורה ברורה אדם שלרוב יקדים למקומות שונים אליהם הוא מגיע, ונראה את התחושה הטובה שיש לו מההגעה המוקדמת הזאת. אצל הגמיש, נראה הרבה פעמים איחור אלגנטי, ונראה אותו מסתדר או מאלתר במצב הלא נוח שזה יוצר לו. ואם מדובר רק בהתנהגות של אותה היכולת, באיזה יכולת מדובר. חשוב לדעת באיזה יכולת מדובר, כי היא זאת שלאורה אנחנו פועלים, ואם אנחנו יודעים באיזו יכולת מדובר, נוכל לדעת איך התחושה שהזמן רץ, שונה בין שתי היכולות. ובאיזה צרכים מדובר. אם אנחנו מתחילים עם האפשרות הראשונה של אדם מאורגן, שלרוב יקדים להגיע. אני נוטה לחשוב שמדובר באדם שיודע לתכנן את הפעילות שלו. אדם שזאת התכונה שלו, הצורך שלו יהיה לתכנן ולארגן את פעילויות השונות שלו. אחד המרכיבים החשובים של תכנון הוא הזמן, לכן נראה שהרבה פעולות שלו מחושבות ועומדות בזמנים שנקבעו. אדם כזה ירגיש שהזמן רץ, ככל שהמועד לפעולה מתקצר. לגבי היכולת השנייה. אדם גמיש, אני נוטה לחשוב שהיכולת ששולטת בפעולות שלו היא היכולת לשנות ולאלתר. היכולת הזאת יוצרת את הצורך לשנות פעילות לפי מה שנראה לו הכי חשוב בכל רגע ורגע, וגם מאפשרת לו לאלתר בהתאם לצורך. היכולת הזאת היא פחות מתוכננת, ולכן יש מצבים שבהם נראה אנשים עם התכונה הזאת מאחרים לפגישות שונות. כי גם איחור הוא בעצם שינוי. לגבי התחושה שהזמן רץ, אצלם זה מופיע רק ברגע שיש צורך בשינוי. הזמן הוא לא מרכיב בתחושה הזאת אצלם. לסיכום, אנחנו רואים שיש פה שתי תכונות שרואות שונה את המציאות ופועלות שונה כדי להשיג את המטרות שלהן. הראשונה היא היכולת לתכנן שהזמן הוא מרכיב חשוב ביכולת הזאת, אלה גם אנשים שפחות אוהבים חוסר וודאות בחיים שלהם. והיכולת השנייה, היא היכולת לשנות בהתאם לצורך, והאילתור שהוא מרכיב חשוב ביכולת לשנות, אלה גם אנשים שמסתדרים עם מצבי אי וודאות יותר בקלות.
לתוצאה הסופית יש השפעה גדולה על החיים שלנו. אנחנו מציבים מטרות, ואנחנו רוצים להשיג את תוצאה שאותה אנחנו רוצים. יש מטרות שאנחנו מציבים לעצמנו ואנחנו משיגים את התוצאה יחסית בקלות, אבל יש מטרות מורכבות יותר. מטרות שאת חלקן הגדול ולמרות כל המאמצים שאנחנו משקיעים, התוצאה הסופית לא תושג. נשאלת השאלה למה זה קורה? ולמה אנחנו לא יכולים לדעת מראש במטרות מסוימות אם נשיג את המטרה או לא. אציג תיאור של כמה מקרים בהם יש לנו מטרות שגרתיות, ולרוב אנחנו משיגים את התוצאה או חלק ממנה: למשל, יש לנו פגישה מתוכננת, אנחנו עושים את ההכנות הנדרשות, יוצאים מהבית ונוסעים לפגישה. הגענו בזמן למקום הפגישה והתוצאה הושגה. באותה הפגישה אנחנו רוצים לקדם נושא מסויים. הנושא עולה אבל לא מתקבלת החלטה סופית בעניין שלו - התוצאה הושגה חלקית. דוגמה נוספת: אני מגיש בקשה להצגת תמונות בתערוכה. הבקשה התקבלה והתוצאה הושגה. לאותה התערוכה אני מעביר את התמונות שאני רוצה להציג לפי סדר העדיפות שנראה לי, במהלך ההכנות נבחרו לתערוכה תמונות בסדר עדיפות שונה - התוצאה הושגה חלקית. מטרה נוספת לדוגמה - אני משתתף בקורס צילום, אני נוסע לתחנת הרכבת הישנה בכפר יהושע, שם אנחנו נפגשים, הגעתי בזמן ועם כל הציוד הנדרש, התוצאה הושגה, במשך אותו היום אני לא מרגיש טוב ואני מחליט לחזור הביתה ולא להשאר במפגש עד סופו. התוצאה הושגה חלקית. אפשרות נוספת, אני יוצא לעשות קניות בסופר, התוצאה הושגה. מזה אנחנו יכולים להבין, שכל זמן שאנחנו מדברים על משימות שגרתיות, לרוב המטרה מושגת ואנחנו גם יודעים מה תהיה התוצאה הסופית. אבל איפה מגיע השינוי בתוצאה? השינוי מגיע כאשר המטרה לא שגרתית. יש לנו חלום להשיג משהו רחוק, החלום הופך לשאיפה, השאיפה למטרה, והמטרה הופכת לפעולות יומיומיות שאותן אנחנו עושים כדי להשיג את התוצאה. אנחנו יכולים לראות בבירור מה אנחנו רוצים. אבל האם זה מבטיח שהתוצאה תושג? מה מפריע לנו בדרך להשגה שלה? אחת הסיבות שמקשה עלינו להגיע לתוצאה סופית היא: שיש פער בין החשיבה לעשייה. החשיבה היא תהליך רך יותר, אישי יותר, ללא מגבלות וגבולות. העשייה היא תהליך שמתרחש בעולם הפיזי, עולם שבו יש גבולות ומגבלות, עולם שיש בו לפעמים נוקשות בחלק מהתהליכים. למשל אנחנו מתמודדים על תפקיד, אבל מגלים שאנחנו לא עומדים בדרישות הסף שלו. אנחנו מסמנים על המפה נתיב שנראה לנו, אבל מגלים בשטח שהנתיב קשה יותר ממה שחשבנו. אנחנו רוצים להפיק אירוע, אבל מגלים שאין לנו את התקציב הדרוש להפיק אותו. ראינו שיש מרחק, בין תהליך החשיבה על המטרה לבין תהליך העשייה. אבל אחרי שעברנו את המכשול הזה, יכולות להתעורר סיבות נוספות: למשל, חשבנו על מטרה, עשינו את כל ההכנות הנדרשות, אבל מתברר שיש דברים שלא לקחנו בחשבון. זה יכול להיות מידע או נתון קריטי שבלעדיו לא ניתן להשיג את המטרה. וגם אם יש לנו את כל המידע, עדיין לא בטוח שנבין אתו נכון. ואם אנחנו כן מבינים, עדיין יכולה להיות לנו טעות בשיקול הדעת שתמנע מאיתנו להגיע לאותה התוצאה. בנוסף יש את גורם אי הוודאות. אי הוודאות נמצא בחלקו במידע חסר, אבל בחלקו הוא נמצא בחוסר היכולת שלנו לצפות את המהלכים שאותם יעשו השותפים הישירים שלנו להשגת המטרה. למשל חבר שהוא שותף למטרה. האם אנחנו יכולים להיות בטוחים באופן מלא שאנחנו מתואמים בכל הפרטים להשגת התוצאה? או שיכול להיות שבמקרים מסוימים הוא יראה את המטרה שונה וזה ימנע מאיתנו להשיג אתה, או מקרה נוסף כשאנחנו מדברים על קבוצה שאיתה אנחנו יוצאים להשיג את המטרה, עד כמה אנחנו יכולים לדעת איך כל חבר וחבר בקבוצה מבין את המטרה כדי שנגיע לתוצאה שאותה אנחנו רוצים. אי ודאות נוספת מגיעה משותפים במעגלים רחוקים יותר. אנשים שההשפעה שלנו עליהם נמוכה יותר. ואנחנו עוד פחות יכולים לצפות מה יהיו הפעולות הסופיות שלהם ביחס למטרה. למשל אנחנו תלויים בנהג הסעות שצריך להגיע לאסוף אותנו, סגרנו מולו את כל הפרטים, אבל לנהג יש מחויבות נוספת. מתי הוא יגיע אלינו? או שאותו הנהג לא הבין את ההסבר, והגיע בטעות למקום אחר. עוד דוגמה - אנחנו צריכים עזרה של בעל תפקיד לפתיחת שער לאורך הדרך, סגרנו מולו את כל הפרטים. איזה התחייבויות נוספות יש לו, באותם הזמנים שבהם הוא צריך לפתוח עבורנו את השער? במעגלים הרחוקים של שיתוף הפעולה, התיאום הסופי להשגת המטרה חלש יותר ועלול להשפיע על התוצאה הסופית. כמה נושאים נוספים שמשפיעים: האם יש לנו את כל המשאבים המתאימים להשגת התוצאה. האם יש מגבלה בריאותית לנו או לאחד השותפים שעלולה לפגוע במטרה. איך מזג האוויר יכול להשפיע, איך שינויים מקומיים יכולים להפריע, למשל סגירת רחוב או כביש שהוא חלק מהנתיב שלנו, הפסקת חשמל במקום שבו אנחנו נמצאים. לסיכום הדברים – בדרך כלל אנחנו יוצאים להשיג את המטרות שלנו. יש מצבים לאורך הדרך שבהם נרגיש מאוד קרוב להשגת המטרה, אבל זה הדבר הכי קרוב שנגיע אליו. אנחנו צריכים להיות שמחים שהגענו לתוצאה הסופית שרצינו, ולדעת לקבל את המצב כאשר זה לא קורה.
פרידה ממשהו שאנחנו אוהבים, איך זה קורה? יש לנו עולם שלם של צרכים וחלומות. כשחלום כזה מתגשם, אנחנו נכנסים לתהליך שיש בו הגשמה של מה שאנחנו, וזה נותן לנו תחושה של משמעות. אלה יכולים להיות דברים קטנים או דברים גדולים. הרגשות שלנו צריכים את הדברים האלה בשביל הנשמה שלנו. כשאנחנו מגשימים חלום כזה, הוא עובר לתודעה שלנו והופך לחלק ממי שאנחנו. איך אפשר להיפרד מנושא שהפך לחלק מאיתנו? אנחנו מגלים נושא חדש, אנחנו משתלבים בו, ויש לנו תחושה של אופוריה. המחשבה על פרידה אפשרית לא באה בחשבון. חברים הציעו לי להתנדב בעמותה שמלווה משפחות להתנהלות כלכלית נכונה. חשבתי שזה לא כל כך מתאים לי, כי לא עסקתי בתחום הזה בעבר. אבל החלטתי לנסות. עברתי קורס של העמותה והתחלתי ללוות משפחות. ממלווה משפחות עברתי לתפקיד ראש צוות של מספר מתנדבים. למרות שהייתי בתפקיד הזה, המשכתי גם ללוות משפחות באופן ישיר. הארגון הזה הפך למשפחה שלי. למדתי את התחום מכל כיוון אפשרי, והתמחתי בו. ליוויתי הרבה משפחות, ובנוסף לליווי עשיתי התמחות גם של הנחיית קבוצות. הייתה לי תחושה שאת התחום הזה אני לא אעזוב. הייתה לי אופוריה, הרגשה של הצלחה. אבל אחרי כמה שנים בתחום, הרגשתי שאני מתרחק מהמקום החשוב הזה. איך זה יכול להיות? בהתחלה נפרדתי מפגישות הצוות, לאחר מכן עזבתי את הקבוצה המשותפת ולאחר מכן אמרתי שאני עוזב. התהליך הזה לקח לי שנה. איך אפשר להיפרד ממשהו שאנחנו אוהבים? יום אחד החלטתי שאני רוצה לצאת לשביל ישראל. בהתחלה יצאתי עם חברים, אחר כך המשכתי קצת לבד, ולאחר מכן הצטרפתי לקבוצה. הקבוצה הזאת הפכה למשפחה שלי. הייתה לי הרגשה של אופוריה, שזה אף פעם לא יגמר. השביל התמשך וכל חלק בו יצר עניין מחודש. אני צילמתי לאורך הדרך ואחרי כל חלק וחלק שלחתי את התמונות לקבוצה. השביל היה בשבילי הגשמה של חלום. יכולתי לממש את היכולות שלי עד הסוף. הייתה לי הרגשה נהדרת. בכל מקטע ומקטע חשבתי איך אני יכול להשתפר, הכושר שלי עלה, יצאתי לדרך עם מצלמה אחת, המשכתי עם מצלמה מתקדמת יותר, לחבורה הזאת נוספה מצלמת דרך טובה, ולאחר מכן גם רחפן שהיה תמיד איתי בתוך התרמיל, ליד הסנדוויצ'ים וקופסת הפירות שתמיד ליוותה אותי. הסוף של השביל התקרב, הגענו להר צפחות וירדנו לנקודת הסיום באילת. איך אפשר להיפרד מהקבוצה? איך אפשר להיפרד מתחושת המימוש? במקרה הזה השביל נגמר ולכן לא הייתה לי ברירה והפרידה ממשהו חשוב שהפך לחלק ממני פשוט קרתה. אז איך נפרדים ממשהו שאנחנו אוהבים, משהו שהפך לחלק מאיתנו, איך זה קורה? זה קורה כשאותו המשהו החשוב הזה, מתחיל לאט לאט להיות פחות ופחות חשוב עבורנו. הוא אמנם עדיין חלק מאיתנו, אנחנו לא רוצים להיפרד ממנו, אבל ההגשמה יורדת, הוא הופך לפחות ופחות משמעותי עבורנו. יותר ויותר מדובר בכותרת, יותר ויותר מדובר בזיכרון רחוק. זה הרגע לפרידה. אמנם הוא עדיין בתוכנו, אבל אנחנו כבר לא חלק ממנו.
איך אנחנו משפיעים על הכסף שלנו? כבר כמה שנים שאני עוסק בנושא הזה, אבל כל פעם אני לומד משהו חדש וזאת הסיבה למאמר הזה. אם הייתי מתחיל לכתוב על כל סעיף וסעיף בהוצאות שלנו, אני בטוח שאולי זה היה מאוד מדויק, אבל נראה לי שהייתם נרדמים אחרי כמה שורות במאמר הזה. מה הסיבה שבמקום לדבר על סעיפי הוצאות ותתי סעיפים, החלטתי לראות את הנושא דווקא מכיוון הפעילות שלנו? למה צריך לדבר על פעילות ולא על סעיפי הוצאה? אולי כי קשה להבין את הדברים מהפרטים הקטנים, ואולי יותר פשוט ומובן כשמדברים על העיקר. אני רואה את הנושא משלוש נקודות עיקריות: הנקודה הראשונה היא איך הרחבת הפעילות משפיעה על כמות הכסף, הנקודה השנייה היא איך הורדת פעילות משפיעה על הכסף שלנו, והנקודה השלישית היא, הקושי לדעת האם יש לנו יותר או פחות. הכסף שיש לנו תלוי בעיקר בפעילות שלנו. ככל שאנחנו מגבירים את הפעילות ההוצאות שלנו גדלות בהתאם. אנחנו אוהבים פעילות וזאת הסיבה שאנחנו מגבירים אותה, ההגברה נותנת לנו תחושה של סיפוק, תחושה שאנחנו מנצלים טוב את הזמן, תחושה שזה הכי טוב עבורנו. אנחנו רואים סביבנו כל הזמן פעילות של אחרים ואנחנו רוצים גם. אנחנו יוצאים לראות את הפריחה של החצבים, לאחר מכן אנחנו יוצאים לראות את הפריחה של הנרקיסים, לאחר מכן אנחנו רוצים לצאת לפריחה של הכלניות, לאחר מכן הפריחה של האירוסים, וכך כל פריחה ופריחה. אנחנו רוצים לצאת לראות את הזרימה בנחלים כי מה יותר יפה מהנחלים האלה בחורף, אנחנו רוצים לצאת לראות את השלג בחרמון, זה כל כך יפה. וכשהקיץ מתחיל אנחנו רוצים לצאת למעיין קריר, אין כמו עמק המעיינות. לאחר מכן אם מתאפשר שייט קיאקים בירדן וכך ממקום למקום, עוד פריחה ועוד זרימה בנחלים ולאחר מכן קצת שלג ואם אפשר עוד קצת. אנחנו מרגישים עייפים אבל מרוצים. בזמן שהרחבנו את הפעילות, גם ההוצאות שלנו גדלות בהתאמה. אנחנו גם אוהבים להתחדש. היה לנו קשה אבל החלטנו לעשות שיפוץ קטן בבית, גם את הבית צריך לפעמים לתחזק. אז מה אנחנו רוצים לעשות? למשל לחדש את הצבע בחדרי הילדים ובהזדמנות הזאת אולי גם נחדש את הצבע במקלחות, יש גם רטיבות אולי נחדש רובה במרפסות. בהזדמנות הזאת אולי נחליף גם כמה דלתות שבקושי נסגרות, את הברז במטבח צריך להחליף וזאת הזדמנות טובה. בנוסף אנחנו גם חושבים לחדש את הצבע החיצוני, כי עברו הרבה שנים מהצביעה הקודמת, והבית נראה די מוזנח. ההתרחבות בפעילות גורמת גם לשינוי בכמות הכסף שיש לנו. את כמות הכסף שיש לנו קשה למדוד בצורה מדויקת. אנחנו מרחיבים את הפעילות, התשלומים יורדים בזמנים שונים, ולכן קשה לדעת בכל רגע ורגע כמה כסף נשאר. אנחנו לפעמים צריכים ממש לנחש מה המצב המדויק שלנו וזה לא פשוט. איך ניתן לעבור מהרחבת פעילות והגדלת הוצאות, להורדה בפעילות והגדלת הכנסות. האמת שזה לא פשוט. הרחבת פעילות זה דבר שאנחנו אוהבים, קל לנו להחליט לצאת לפעילות, הורדת פעילות היא תהליך יותר קשה, אבל הורדת פעילות מגדילה את ההכנסה שלנו. הורדת פעילות טובה מהרבה סיבות. זה מגדיל לנו את ההכנסה, זה מאפשר לנו לעשות את הפעילות שלנו בצורה יותר מאוזנת. למשל אפשר לצאת לראות חלק מהפריחה ולדחות את הנסיעה לפריחת האירוסים לשנה אחרת, אפשר לצאת לשלג בחרמון ולדחות את הנסיעה לשיטפונות בדרום. אפשר לצאת לחופשה בחו"ל ולדחות נסיעה נוספת לשנה אחרת. ההרגשה שלנו ש"צריך" פשוט שולטת בנו ובכסף שלנו. לא כל דבר שנמצא סביבנו צריך להפוך אותו לכל כך הכרחי. אני יכול להמשיך להשתמש במחשב הישן שלי, אני יכול להמשיך לצלם עם המצלמה שלי עוד כמה שנים, אני יכול להמשיך עם הרכב שלי עוד שנתיים. אפשר למתן את כל מה שבוער בנו ויוצר לנו הרחבת פעילות והרחבת הוצאות. ל"צריך" הזה יש מחיר. אנחנו מורידים לאט לאט חלק מהפעולות ש"צריך". ההכנסות שלנו גדלות בהדרגה, קשה לראות במיידי את ההשפעה של הורדת הפעילות על המפלס, הוא עולה לאט לאט, הבטחון שלנו מתייצב והשקט והרוגע חוזרים לחיים שלנו.
"אנשים של בפנים ואנשים של בחוץ" - איך מתחילים את המאמר הזה? הרבה פעמים יש לנו נושא שאנחנו חושבים עליו תקופה ארוכה, אבל בין זה שהנושא מאוד ברור לנו, ואנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להגיד לבין הכתיבה של המאמר עצמו על הנושא, יש קצת מרחק. זה בדיוק מה שעובר עלי עכשיו. "אנשים של בפנים ואנשים של בחוץ" - אתם בטח יודעים מה הכוונה שלי: לקחת בימים האלה את המגבת ואת הכפכפים ופשוט ללכת לים, להרגיש את הגלים הקטנים שמגיעים אל החוף, את הרוח הקלה הנושבת, המים הכחולים שמזמינים אותנו לקפוץ לתוכם, המרחבים הגדולים. לפרוש את המגבת על החול בין קבוצה קטנה של חברים צעירים, לכמה כיסאות של יותר מבוגרים שמעדיפים בגיל הזה לשבת קצת יותר נוח במקומות האלה, לחוש את החול הרך חודר בין האצבעות, המים עדיין קרירים בתקופה הזאת, אבל למי אכפת. אנשים רבים מגיעים אל החוף, גם שחקני המטקות מתחילים להתחמם לאורך החוף, מוכר הארטיקים עובר בין המתרחצים. איזה כיף. זה אמנם כיף אבל הפעילות הזאת לרוב שמורה לאנשים שבחוץ. האנשים שבחוץ מגיעים כדי להתחבר לדברים שאותם הם כל כך אוהבים. אנחנו יוצאים לקמפינג על חוף הכנרת, אתם בטח מכירים את החוף הזה, החוף הסודי שרק קומץ מכירים אותו, ההודעה עוברת בווטסאפ הקבוצתי: "צריך להכין את המנגל", "צריך לארגן את כל האוכל", מכניסים את המחצלות ואת המגבר בשביל המוזיקה לתא המטען, איזה כיף הולך להיות. הנסיעה לחוף הסודי עוברת ממש בסבבה, עוצרים בדרך כדי לשתות קפה ביחד לפני שמגיעים לחוף. השהות בחוף פשוט פסטורלית, מרגישים את החופש, המנגל עובד, זה מה שאנחנו אוהבים, המקלחת שלנו היא פשוט במים, אפשר להתייבש אין צורך תמיד במגבת, המגבר מלהיט את הרוחות וההרגשה. אנחנו נזרקים ממש לפני שהשמש זורחת, אנחנו שרועים מעייפות על המחצלות, אפשר להרגיש משוחררים מהשגרה, האנשים של בחוץ משאירים את כל מה שמטריד אותם במרחקים. אנחנו מתארגנים לקמפוס בשטח, אתם מכירים את הקמפוסים האלה, מכינים את התרמיל, נעלי ההליכה, האוהל ללינה, לא בטוח שיהיה בו צורך, אבל לוקחים ליתר ביטחון, השק"ש, ואוכל שמותאם למקומות האלה, אנחנו רוצים שיהיה טעים אבל גם לא ישקול יותר מידי. הנתיב נבחר בקפידה, מתחילים בטיפוס לכיוון הר ארדון, הלינה בלילה בחניון לילה של נחל גוונים, המדורה דולקת, אנחנו אוכלים ארוחה משותפת. הכוכבים ברקיע, לא בטוח שצריך לפתוח את האוהל, אבל מה שבטוח, פותחים. אנחנו מחלקים את המים מההטמנה שביקשנו כמה ימים לפני, המדורה דועכת, אנחנו הולכים לישון, מחר השכמה מוקדמת, יש לנו דרך ארוכה, דרך פרסת נקרות לכיוון גב חולית. האנשים של בחוץ מרגישים שכל מה שעושה להם טוב נמצא ממש במרחק נגיעה. האנשים של בפנים חולמים על המדורה מהמיטה המסודרת בחדר הממוזג שלהם. "אנשים של בפנים ואנשים של בחוץ" - האנשים של בחוץ אוהבים את כל הפעילויות של בחוץ, גם קמפינג במזג אוויר לא הכי טוב, יכול להתאים להם, האנשים של בפנים יכולים אמנם להשתתף בפעילויות האלה, אבל הרבה פעמים הם יירתעו מהפעילות הזאת גם אם היא חשובה מאוד עבורם. האנשים של בפנים ספונים בחדרים שלהם, עם כל העיסוקים שאותם הם כל כך אוהבים, המחשב שלהם, הכתיבה שלהם, המזגן שלהם, המקלחת המסודרת בכל שעות היום, המיטה שאותה הם לא מוכנים להחליף בשק"ש במרחבים הפתוחים של חניון גב חולית, את הבגדים הנקיים. אלו האנשים של בפנים. אבל גם להם יש לפעמים חלומות להיות קצת האנשים של בחוץ. איך אפשר לעזור להם להיות האנשים ההם? האם זה אפשרי? זאת בדיוק הסיבה לכתיבת המאמר הזה. להפתעתי אני שם לב שתוך כדי כתיבה, הכתף פחות כואבת לי, כנראה אני האיש של בפנים, אני מרוכז במה שאני אוהב, ואז אני פחות מרגיש את הכאב. איך ניתן להוציא את האנשים שבפנים לחוף הים, לקמפינג בפארק, לשינת הלילה הרחק מהבית? זאת משימה לא פשוטה. הכי חשוב זה להוציא את האנשים של בפנים החוצה עם משהו שהם מאוד אוהבים. אולי עם המצלמה שלהם, אולי עם חבר או חברה שאותם הם מאוד אוהבים, אולי בשביל לטעום משהו מיוחד, אולי עם הספר שלהם, אולי עם כלי הנגינה שלהם, אולי לבקש מהם לאור המדורה לספר לכולם סיפור מרתק. זה הדבר הכי חשוב שיכול לעזור לאנשים של בפנים לצאת החוצה, לקחת איתם החוצה את הדבר שאותו הם הכי אוהבים. אבל זה לא ניגמר בזה. האנשים של בפנים צריכים עזרה בתחומים נוספים כדי לממש את החלום לצאת החוצה. הם צריכים להתאים את הבגדים שהם לובשים למקום שאליו הם יוצאים, הם צריכים לבדוק שיש להם את כל האביזרים שהם צריכים לשטח הפתוח: משחות ההגנה השונות, האוכל שאותו הם צריכים כולל כל התוספים השונים, המכשירים האלקטרונים וכל הציוד הנלווה למכשירים האלה. האנשים של בפנים יראו בחוץ שונה מהאנשים של בחוץ. הנשים של בחוץ מותאמים טוב יותר לשטחים האלה, ואילו האנשים של בפנים מותאמים טוב פחות, והם צריכים להתאים את כל מה שיש לידם כדי להגשים את החלום, להיות פשוט כמו כולם בחוץ.
"לא מותאם אישית", את המאמר הזה אני כותב בפעם השלישית, אני מקווה שהפעם זאת תהיה הפעם האחרונה. נשאלת השאלה, למה צריך לכתוב מאמר כל פעם מחדש? למה אי אפשר לקחת את המאמר שכתבתי ולעשות בו רק שינויים שיתאימו למאמר שאני רוצה לכתוב באותו נושא? הסיבה קשורה במשמעות הסופית של הדברים, ההסברים שאנחנו בוחרים לתת מתאימים למשמעות מסוימת ולא תמיד מתאימים למשמעות שונה. בהתחלה די בהלצה הייתי אומר על כל מיני דברים שקרו לי, "זה לא מותאם אישית". אחרי תקופה די ארוכה הבנתי שהנושא הזה נמצא מסביבי ואני כבר יכול לזהות אותו יותר בבהירות. וכך, ברגע שזה היה קורה הייתי אומר לעצמי שזה לא מותאם אישית. אחרי שהבנתי די בבירור את המצבים האלה, חיפשתי את המשמעות של הדברים. מה הסיבה שדברים קורים והם לא מותאמים אישית? ראיתי שמצבים אלו קורים בכל מיני מקומות, ראיתי שהם קורים בסביבה של אנשים אבל הם גם קורים רק לי באופן אישי, כאשר אין מעורבות של אנשים נוספים בסביבה. למשל נסעתי להרצליה למעבדה לבדוק את הרחפן שלי, הכנתי את כל מה שדרוש כדי להפעיל אותו, אבל לא הצלחתי ליצור קשר בין יחידת השליטה לרחפן עצמו. הכנתי את כל מה שאני צריך לקחת לנסיעה, יום קודם בדקתי באיזה רכבת לנסוע, ובבוקר לקחתי הכל ונסעתי לתחנת הרכבת. כשהייתי רחוק כשני רחובות מהבית נזכרתי שלא לקחתי את סיסמת ההתחברות שלי למערכת. חשבתי שאני יכול להמשיך, כי הרי זה די פשוט לשחזר את הסיסמה, אך מצד שני חשבתי שאני עדיין לא כל כך רחוק מהבית, וזה יקל עלי אם הסיסמה תהיה אצלי. המקרה הזה לא היה מותאם אישית, גם כי כבר התחלתי לנסוע, גם כי לא רציתי לפספס את הרכבת להרצליה, שהרי אין הרבה כאלה. במקרה הזה רק אני הייתי מעורב, וזה היה עדיין מקרה שגרם לי תחושה שזה לא מותאם אישית. עוד מקרה היה לי בקניון של נחל ורדית – הלכנו בשביל לקניון נחל ברק, מהקניון הזה טיפסנו לרמה שמעליו והלכנו לכיוון צוקי חדוד שממנו יורד השביל לקניון של נחל ורדית. אני כמעט תמיד הולך בחלק הקדמי של הקבוצה, כי המקום הזה מאפשר לי לצלם הכי טוב את מה שעובר עלינו במקומות האלה. כל הדרך בקניון ברק הייתי מקדימה וגם בדרך לנחל ורדית. בכניסה לקניון של נחל ורדית, שי (המדריך שלנו) ביקש ממספר חברים בקבוצה להתחלק לאורך הדרך כדי לעזור למי שצריך. הוא ביקש ממני להיות בנקודה הראשונה בנתיב, הבקשה הזאת העבירה אותי מהחלק הקדמי לחלק האחורי של הקבוצה. הקניון הזה של נחל ורדית הוא יפה מאוד, אני הבנתי שלא אוכל להיות במקום הכי מתאים כדי לצלם את המקום הזה בנתיב. זה היה מקרה שלא היה מותאם אישית עבורי שבו היו מעורבים גם אנשים נוספים. כמובן שאפשר לעבור על אירועים שונים בהם הרגשנו שהם לא מותאמים אישית, גם אירועים שבהם רק אנחנו היינו מעורבים, וגם אירועים שבהם הסביבה שלנו הייתה מעורבת. כל אחד מוזמן לחשוב על האירועים שקרו לו. למה אירועים כאלה קורים? אם אנחנו מדברים על אירועים שלנו באופן אישי, יש לזה כל מיני סיבות. אחת הסיבות יכולה להיות שאנחנו חושבים על כל מיני דברים, וזה יוצר לנו מצב שאנחנו שוכחים דבר שרצינו לעשות, אני כמובן רוצה להישאר בתחומים הפשוטים של המצב הזה, כי כולנו מכירים מצבים מורכבים וקשים יותר. למשל אני מדליק את החימום במקלחת ומתארגן ליציאה מהבית. אני חושב על כל מיני דברים ושוכח לכבות את התנור במקלחת, זה לא מותאם אישית. במקרה הזה היו כל מיני דברים שהסיחו את דעתי ושכחתי לכבות את התנור. הסחת הדעת יכולה לגרום לי לאירועים לא מותאמים אישית. ויש גורמים נוספים שיכולים ליצור מצבים כאלה. יש אירועים שבהם מעורבת הסביבה. למשל, אני נוסע בכביש איילון, באחד הנתיבים בצד ימין ואני צריך לעבור לנתיב שנמצא משמאלי. אני מגביר קצת את המהירות ומנסה להשתלב, הרכב שצמוד אלי משמאל לא מאפשר לי לעבור נתיב, זה לא מותאם אישית. נשאלת השאלה איך אני ניסיתי לעבור בין הנתיבים ואיך הנהג שמשמאל התנהג. במקרה הזה כל אחד מאיתנו נהג לפי האופי שלו. אני לא הרגשתי נוח ליד הנהג שהיה בצד שמאל שלי. אבל אני לא יודע מה הוא הרגיש, הרי זה הנתיב שבו הוא נוסע, ואולי הוא חשב שאני לא מצטרף במקום המתאים. אפשר לראות במקרה הזה איך האופי שלנו ושל הסובבים אותנו מעורב במקרים כאלה. "זה לא מותאם אישית" - את המצב הזה זיהיתי די מזמן, אחרי תקופה נוספת יכולתי לראות יותר בבהירות את המצבים האלה וכל פעם שראיתי אותם אמרתי לעצמי שזה לא מותאם אישית. כאמור, ראיתי איך האופי של האנשים מסביבי משפיע על המצבים האלה, הבנתי איך אני יכול להיות במצבים האלה ללא מעורבות של אנשים נוספים, אבל רציתי להבין בשביל מה יש לנו בחיים מצבים שהם לא מותאמים אישית. אני תמיד צריך להבין בשביל מה, אני אפילו לא יודע למה. זה פשוט צורך שלי. אני לא רוצה להגיד שהמצבים האלה הם תמיד לא טובים, יש בהם גם דברים טובים שגורמים לנו להיות בערנות, גורמים לנו לפעול, לגלות יוזמה, להיות יותר גמישים בפעולות שלנו. אבל אני מתכוון למשמעות המרכזית של הנושא הזה. הבנתי שהמצבים האלה מלמדים אותנו לדייק את מה שבאמת מתאים לנו. כי בעצם למה אנחנו בודקים בחורף איזה מזג אוויר עומד להיות, או בשביל מה אנחנו מנהלים את היומן שלנו, בשביל מה אנחנו כותבים לנו תזכורות בנייד לכל מיני דברים. למה אנחנו בודקים את המפרט של הרכב שאותו אנחנו רוצים לקנות, למה אנחנו בודקים את המסלול המתוכנן לטיול הקרוב בחו"ל? אנחנו בודקים את הדברים האלה כדי שהם יהיו הכי מתאימים למה שאנחנו צריכים, למה שעושה לנו טוב, למה שאנחנו מחפשים. כל אירוע לא מותאם אישית מלמד אותנו מה להרחיק מהחיים שלנו, כדי שנהיה הכי מדויקים עם הדברים שעושים לנו טוב בחיים.
הרבה זמן אני חושב על הנושא הזה – חשיבה ריגשית, האם בכלל קיים דבר כזה? אני רואה משהו בשבריר של שניה ויש לי כבר החלטה אם זה מתאים לי. למשל, אני מסתכל על שולחן מלא בכל טוב תבשילים ומאכלים שונים ובשבריר שניה אני מרגיש שאני יודע איזה מהם אני רוצה, גם מבלי שטעמתי אותם לפני זה. אני מגיע לחנות לדברי ספורט, על הקיר מוצגות נעלי ספורט מסוגים שונים ובצבעים שונים, אני יכול להגיד תוך זמן קצר, איזה סוג נעלים אני מעדיף. אני נכנס לחנות הקפה הטובה בשכונה, בנוסף לקפה מוכרים שם גם כוסות קפה ואני מחליט במהירות איזה כוסות אני רוצה. חבר שואל אותי אם אני רוצה להצטרף למפגש החודשי של קבוצה שבה שנינו חברים, אני יודע מיד אם אני רוצה להצטרף או לא. לסגנון זה של החשיבה במצבים האלה, אני קורא – חשיבה ריגשית. אפשר לראות שמדובר בדפוס חשיבה שמעורב בהרבה החלטות שלנו לאורך החיים. מאחר שמדובר בחשיבה והחלטה מהירות, נשאלת השאלה האם אנחנו צריכים לחשוש מצורת החשיבה הזו ואולי עדיפה החשיבה הלוגית? החשש הוא מוצדק, אבל זאת אחת היכולות שלנו ואנחנו צריכים לתת לה מקום של כבוד. צורת החשיבה הזו היא חלק מהחיים שלנו ולא ניתן לשנות אותה. כאשר צורך מתעורר, החשיבה הריגשית מתחילה לפעול כדי לקבל החלטה באיזו דרך אנחנו צריכים לבחור כדי לענות על אותו הצורך. השלב הזה, של התעוררות הצורך והתחלת הפעולה של המחשבה הריגשית, יוצר לנו מחויבות לתהליך. ככל שהתהליך מתפתח, כך גם המחויבות שלנו גדלה. האם יש לנו שליטה מלאה על התהליך הזה? מה אנחנו יכולים לעשות אם אנחנו לא רוצים אותו? מה אנחנו מרגישים כשהוא נכנס לחיים שלנו, ומה אנחנו מרגישים כשהוא עוזב את החיים שלנו? איך תהליך החשיבה שלנו מתבצע – עולה צורך, שלרוב יתעורר איפה שאנחנו מרגישים שחסר לנו משהו. ברגע שהחשיבה הריגשית מזהה אותו היא מתחילה לפעול, ברגע שהחשיבה הריגשית מתחילה לפעול החשיבה הלוגית מצטרפת אליה והן פועלות במקביל. החשיבה הריגשית בוחנת את האפשרויות השונות ואת הבעד והנגד לכל אפשרות מההיבט הריגשי. החשיבה הלוגית גם היא בוחנת את האפשרויות השונות ואת הבעד והנגד לכל אפשרות, אך מההיבט הלוגי. במידה שהחשיבה הריגשית יודעת באיזה דרך לבחור, ההחלטה מתקבלת, המחויבות נוצרת והפעולה שעליה הוחלט תבוצע. במידה שאין למחשבה הריגשית החלטה, התהליך יכנס להמתנה עד לקבלת הפתרון של החשיבה הלוגית. החשיבה הלוגית בוחנת את כל האפשרויות הלוגיות. אם החשיבה הריגשית מקבלת את הפתרון הלוגי, היא תקבל את ההחלטה, המחויבות תווצר והפעולה שעליה הוחלט תבוצע. במידה שאין החלטה של החשיבה הריגשית, החשיבה הריגשית והחשיבה הלוגית ימשיכו לחפש פיתרון ודרך פעולה להשגת המטרה. יתכן מצב שבו לאחר זמן מסויים תמצא דרך פעולה, אך יתכן שלא, הצורך ייחלש והחשיבה תמשך מתחת לפני השטח. סוגי החשיבה – החשיבה הרגשית והחשיבה הלוגית, שונות אחת מהשנייה. החשיבה הרגשית עסוקה במימוש הצרכים האישיים שלנו, "אני רוצה משהו! נקודה". החשיבה הלוגית עוסקת במגבלות השונות של אותה פעולה, "אתה רוצה אבל...". המחשבה הריגשית היא זאת שקובעת מה תהיה ההחלטה הסופית, גם בניגוד לכיוון שמגיע מהמחשבה הלוגית. המחשבה הריגשית היא זאת שקובעת את כללי הפעולה שלנו. ברגע שיש לחשיבה הריגשית החלטה, המעגל נסגר ובעצם נוצר שינוי בתודעה שלנו שיוצר לנו את המחויבות לפעולה. השינוי הזה הוא חלק מאיתנו וחלק מהפעולות אותן נעשה. הצורך הופך למציאות. את מה שנקבע לא ניתן לשנות. המחויבות שלנו לתהליך ומה אנחנו מרגישים בפרידה ממנו – אפשר לדוגמה לחשוב על צורך שמתעורר אצלנו לנסוע לחו"ל. מה אנחנו מרגישים כשהצורך הזה מתעורר? איך מחברת המחשבה הריגשית את הצורך הזה לגוף שלנו? איך נכנסת לפעולה החשיבה הלוגית? האם אנחנו מקבלים החלטה? האם אנחנו מרגישים שהצורך הזה הפך כבר לחלק מאיתנו, זאת למרות שעדיין לא נסענו? ברגע שצורך הופך לחלק מאיתנו, אנחנו נקבל את ההחלטות ונעשה גם את הפעולות הנדרשות כדי להשיג את הצורך הזה. ללא מחויבות שנקבל על עצמנו, לא יהיו פעולות. כך אפשר לראות שהתהליך הזה יוצר מחויבות, המחויבות הזאת יוצרת את הפעולה אבל גם יוצרת קושי אפשרי רב בפרידה ממנו. מה אנחנו מרגישים אם אומרים לנו שכנראה לא נוכל לנסוע? או מה אנחנו מרגישים כשהנסיעה מבוטלת? זה מרגיש כמו פרידה ממשהו שהפך להיות חלק מאיתנו, למרות שמדובר במחשבה בלבד. הסיבה לקושי היא המחויבות שאנחנו מקבלים על עצמנו – לא ניתן לעשות בלי שיש לנו מחויבות רגשית לתהליך. המחויבות שנוצרת לפעולה, היא זאת שיוצרת את הרגשת הפרידה שאנחנו כל כך לא אוהבים. איך אנחנו משחררים את המחשבות האלה? איך אנחנו משתחררים מהצורך הזה? איך אנחנו משחררים מחשבה שהיא חלק מאיתנו? איך אנחנו משחררים את הפעולה והמחויבות שנוצרה? זה באמת לא פשוט. לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים לשחרר, כי איך אפשר לשחרר חלק שהוא אנחנו? איך זה קורה? זה קורה כאשר התחושות ברמה הריגשית לא טובות ויש לנו צורך משמעותי אחר שנפגע מהפעולות שאותן אנחנו עושים. אנחנו מרגישים "עם הגב לקיר". במצב הזה המחשבה הריגשית מקבלת החלטה שהצורך הזה מבוטל, מבוצע שינוי בתודעה והמחויבות לפעולות נעצרת. ברגע שזה קורה, אנחנו מתחילים תהליך של פרידה מהחלק הזה של התודעה. אפשר להרגיש פיזית ונפשית מה עובר עלינו במהלך השינוי הזה. הצורך מתרחק, עד שהוא הופך לזיכרון.